ההסטורית הרוק הכבד:
ההיסטוריה של מוזיקת ההבי מטאל בשנות השבעים הינה מקור
לא אכזב לויכוחים בקרב חובבי המוזיקה ומבקריה.

בדור המייסדים של ההבי מטאל, שהדגישו נגינת גיטרה וירטואוזית ומקצבים חזקים ניתן לציין את:
ג'ימי הנדריקס, בלאק סבאת', לד זפלין ודיפ פרפל.
יש המצביעים על תקופה זו כתקופת "התמסחרות" שבה להקות כבלו אויסטר קאלט זכו להצלחה מתונה בקרב קהל
"אמצע הדרך" וסצינת "להקות השיער" של לוס אנג'לס החלה לפרוח ולהגיע לקהלי הפופ, במיוחד בשנות השמונים המוקדמות.
אחרים מתעלמים מלהקות אלו ומדגישים את תחילתן של השפעות המוזיקה הקלאסית, למשל אצל אדי ואן הלן ורנדי רודס,
או את השפעות הפאנק המהיר והצעיר של הסקס פיסטולס והבאזקוקס, אשר יצרו לבסוף את "הגל החדש" במוזיקת ההבי מטאל הבריטית,
עם להקות כג'ודס פריסט ואיירון מיידן. להקות אלה, ביחד עם מנוור האמריקאית, מהוות את הגרעין הקשה של ההבי מטאל הקלאסי,
המבוסס על יצירות ארוכות ומורכבות, נגינה כבדה ואגריסיבית אך מלודית, שירה נקייה בקול חזק וגבוה וסולואים ארוכים ומהירים של גיטרה חשמלית.

בארצות הברית חלה התפתחות נפרדת, ובה רוב להקות המטאל נכנסו לקטגוריה שכונתה בשם המזלזל מעט "להקות שיער",
על שום התספורות המוגזמות, בנוסח שנות השמונים, של חברי הלהקות. להקות אלו שלטו לא מעט במצעדי הפזמונים, עם נציגים כמוטלי קרו,
דף לפארד, פויזן וגאנז אנד רוזס. למרות שלהקות השיער ביטאו רוח מסויימת של אותו הזמן,
המוזיקה שלהן לא נחשבת בדרך כלל להבי מטאל "טהור".

במקביל ללהקות השיער, ובניגוד מוחלט אליהן, פעלו במהלך שנות השמונים להקות הת'רש מטאל, כגון מטאליקה ומגדת',
אשר לקחו את ההבי מטאל לכיוון טכני, מהיר, כבד, מלוכלך, חסר מלודיה ואנטי-ממוסחר.

בשנות התשעים צמח בסיאטל סגנון ה"גראנג' מטאל", כיציאה נגד ההתמסחרות והתיאטרליות של להקות השיער.
אליס אין צ'יינס, נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגרדן הן מהנודעות שבלהקות הגראנג' של סיאטל.

בעוד הגראנג' האמריקאי התרחק מהמטאל והפך למיינסטרים, המטאל הכבד יותר החל לפרוח באירופה, במיוחד בגרמניה ובארצות סקנדינביה וצפון היבשת,
תוך התפצלות לסגנונות רבים, אשר התרחקו מרחק רב מההבי מטאל המסורתי של ג'ודס פריסט ואיירון מיידן.
שלושת הסגנונות הבולטים ביותר שצמחו באירופה בתקופה זו הם הדת' מטאל, הבלק מטאל והפאוור מטאל.

הדת' מטאל צמח בסוף שנות השמונים בארה"ב כפיתוח של הת'רש מטאל, תוך הוספת יסוד הצרחות והשאגות (גראולינג),
ליסוד הנגינה הטכנית וחסרת המלודיה. חלוצת הסגנון הייתה הלהקה האמריקאית דת', בהנהגת הסולן והגיטריסט הנערץ צ'אק שולדינר,
אשר על שמה נקרא הסגנון. בשנות התשעים הדת' מטאל הגיע לאירופה, ונוסף לו גוון מלודי ועדין בהרבה מהדת'
האמריקאי ע"י להקות כגון צ'ילדרן אוף בודום הפינית ואין פליימז השוודית. הדת' המלודי מתרכז בעיקר בשוודיה,
על כן הוא מכונה גם "דת' שוודי".

להקות הפאוור מטאל, כגון האמרפול השוודית, רפסודי האיטלקית וסונטה ארקטיקה הגרמנית, לקחו את המטאל לכיוון עדין ו"אינטלגנטי",
תוך דגש על שירה עדינה בקול גבוה, מנגינות מהירות והרמוניות מורכבות.

הבלק מטאל, אשר צמח בנורווגיה והתרחק מהמטאל המסורתי יותר מכל סגנון אחר, לקח את המטאל לכיוון אפל וקודר,
תוך שימוש במנגינות עצובות וקודרות, כלים קלאסיים ולעתים גם יסודות של מוסיקה קלאסית.

נקודה מעניינת נוספת בהיסטוריה של מוזיקת ההבי מטאל היא היותה "מוזיקה של לבנים" ברובה, בניגוד לרוק הקלאסי שצמח מהבלוז האפרו-אמריקני.
משמע, רוב הנגנים בלהקות ורוב הקהלים היו לבנים, אך עם זאת ישנן דוגמאות אחרות :
פיל לינוט מלהקת ת'ין ליזי והלהקות ליבינג קולור ובאדי קאונט שהביאו קהלים מגוונים יותר לצפות בהופעותיהם ולהאזין למוזיקה שלהם.

בחצי השני של שנות התשעים התפתחה בצפון ומערב אירופה, בייחוד באזור סקנדינביה סצנת מטאל שהדגישה את פיתוח הדת'
מטאל והמטאל הגותי ושילבה בין מוזיקת מטאל כבדה למוזיקה קלאסית ומוזיקת עם אירופאית (מוזיקה קלטית, מוזיקה גותית, אופרה ועוד).
להקות נורבווגיות כגון Theatre of Tragedy ו Tristania היו הראשונות לשלב זמרת סופרן אופראית על בסיס קבוע.

בחזרה לדף הראשי